יום ראשון, אימונים לקראת מירוץ בהרים בדרום צרפת. המקום מבודד, כבישים הרריים, נוף מדהים, בתים מעטים. לאחר כמה שעות אימונים אנחנו רעבים, מחפשים משהו לאכול, ומוצאים באמצע כפר קטן משהו שנראה כמו בית קפה קטן (מאוד קטן) עם שני שולחנות בחוץ.
אני עוצר את המכונית, רעב בטירוף ושואל את בעלת הבית הנחמדה אם אפשר לאכול צהריים והיא נבוכה. זאת לא ממש מסעדה, יותר פאב של הכפר, אבל מכיוון שהיא מבינה שאנחנו ממש רעבים היא מבטיחה שתנסה לסדר משהו לאכול.
הגברת נעלמת בפנים – ולאחר זמן ויוצאת עם הר של אוכל שהכינה בעצמה; נקניקים, לחם, בשר מבושל, צ'יפס וגם משהו לקינוח. טעים.
משבר של סוכרת
מפוצצים מאוכל אנחנו ממשיכים באימונים. הכבישים מפותלים, הנהיגה בהתאם, וגם הבטן עובדת קשה. למרות כאב בטן שמתחיל להתפתח אצלי אנחנו ממשיכים – ואז אני עוצר בצד ומקיא את נשמתי. ממתין רגע, נרגע ואנחנו ממשיכים.
אבל כמה דקות אחרי אני מתחיל להרגיש ממש רע, רמת הסוכר שלי ירדה משמעותית ואני חייב להכניס קצת סוכר למחזור הדם. בסוכרת, בגלל הזרקת האינסולין, חייבים לשמור על רמת סוכר מסוימת. אם זו יורדת מדי, קיימת סכנה אמיתית להתעלפות, ואם לא מטפלים במצב שנוצר קיימת סכנת מוות.
אני מכניס לפה חטיפים מסוכרים שתמיד נמצאים איתי בדיוק למטרה זו, אבל הבחילה ממשיכה, אני לא מצליח לעכל דבר ומקיא את המתוקים. עכשיו אני מרגיש ממש רע ומתחיל להילחץ. אני אומר לאריק, הנווט שלי, שאנחנו פונים לעיר הקרובה כי אני חייב להגיע למרפאה, בית חולים או כל מקום בו יוכלו "לעקוף" את הקיבה שלי וכדי שאוכל לקבל סוכר לדם באופן ישיר.
אני נוהג בכביש המפותל, מרגיש ממש רע, הבחילה חזקה, ההכרה מתחילה להתערפל והפחד מתגבר והולך. אין כל סימן ליישוב קרוב ואין לי מושג איך אתגבר על ההתקפה. בשלב מסוים אני כבר לא יכול לנהוג יותר, מבקש מאריק שינהג ושוקע לידו בערפל מאוד מטריד. עכשיו אני כבר ממש מפחד להתעלף, כי מי יודע מה יקרה הלאה.
צילום: מנהל
קריאה לעזרה
אני אומר לאריק שברגע שיראה משהו שדומה לבית קפה או מסעדה שיעצור כדי שנזעיק משם עזרה; טלפונים סלולריים לא היו אז. בתוך תחושת העילפון והפחד מאובדן הכרה, אני קולט משהו שנראה כמו בר שכונתי, אנחנו עוצרים, אני כושל לעבר הבר, נכנס, נשען על הדלפק ואומר לברמן שיכין לי תה עם סוכר, שיקרא לרופא ו"תגיד לרופא שאני חולה סוכרת נעורים ושיביא זריקת גלוקוז".
אני מתיישב על כיסא ליד שולחן, הוא מגיש לי תה ואני לא מצליח לשתות, נשען על השולחן, מעורפל כולי, מסרב לשים את הראש על השולחן כדי לא להתעלף, מת מפחד, מרגיש נורא והייאוש גובר. פתאום אני מרגיש מישהו שמפשיל את השרוול שלי ותוקע לי מחט בזרוע. אני כל כך מעורפל, לא מסוגל אפילו לראות מי זה ושואל בראש מושפל "מי אתה?"; "רופא", הוא עונה; "מה אתה מזריק לי?" אני שואל; "גלוקוז" הוא עונה; התעלפתי.
אחרי כמה זמן, אין לי מושג כמה, אני מתעורר על אלונקה בתוך משהו שהוא כנראה אמבולנס. אני מתעורר מריח נורא של אלכוהול, פוקח עיניים ומגלה שמעלי מתכופף מישהו כדי לבדוק אם אני בסדר – והמישהו הזה שיכור לגמרי. לפחות אני מתאושש; מרגיש עדיין נורא אבל ערני יותר. בבית החולים מאשפזים אותי עם אינפוזיה ואני נמצא שם ממש לבד. האשפוז נמשך יומיים, הסיבה היא הרעלת קיבה חמורה, איש לא בא לבקר, ובעוד מספר ימים מתחיל המירוץ.
לאחר שיצאתי חזרתי לשגרה, השתתפתי במירוץ – אבל פרשתי ממנו סמוך לאותו כפר בו אכלנו צהריים. תיבת ההילוכים נשברה, וגם הלב.
